<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער א'</h1>
<h2>דף כו.</h2>
והקונה בכסף ובמקום שאין כותבין השטרות נתן מקצת דמים, אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו, ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן מקצת דמים. אבל במקום שכותבין השטר, אע"פ שנתן מקצת דמים אינו קונה כנגד מעותיו ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי, לפי שבמקום שכותבין את השטר לעולם אינו קונה עד שיכתוב את השטר, לפי שהשטר על השדה כולה. וכתב, בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך, כיון שהגיע השטר לידו קנה. ואמר שמואל דכי תנן בקרקע דנקנה בשטר, דוקא בשטר מתנה שנותנו במתנה, אבל המוכר שדהו לחבירו לא קנה בשטר כזה עד שיתן לו את הדמים, משום דלא סמכא דעתיה. הילכך לא קנה עד שיתן לו כל הדמים. ומיהו בשטר כזה אם נתן לו כל הדמים, אע"פ שהן דמים שאינן ראויים לקנות, כגון מלוה שאינה קונה, הואיל ונתן לו כל הדמים, קנה כל השדה מדין השטר. וכן נמי במוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר כזה בלי נתינת הדמים. דהכי אוקימנא לההיא דכתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין שוה פרוטה שדי נתונה לך וכו', במוכר שדהו מפני רעתה. ויש מי שהיה אומר דשטר הקנאה אינו אלא כשכותב שדי מכורה לך או שדי נתונה לך, אבל שטרות שלנו שכותבין ומכרתי לו את השדה בכך וכך אינן שטרי הקנאה, וכמקום שאין כותבין את השטר דמי. והילכך אפילו התנה ואמר בעינא בשטרא (אקנה) [מקנה], מכי נתן לו הכסף אינו יכול לחזור בו, דהא אינן שטרות כדין השטר. אבל כבר כתבו דשטרות שלנו שטרי הקנאה הם, כדמוכח בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], כמו שכתוב בשיטה. ולשון מכרתי לו אינו לשון הודאה אלא לשון מכירה, לפי שהוא משמש בלשון הוה, כמו נתתי כסף [בראשית כ"ג], שפירושו אתן. ושטר [שכתוב בו] דשדי מכורה לך ואין בו עדים ומסריה בפני עדים כתוב בדרך ראשון בשער השמיני.
והקונה בחזקה, יש מי שאומר שאינו קונה במקום שכותבין את השטר עד שיכתוב השטר. והטעם משום דלא סמכא דעתייהו עד שיכתבו. והילכך אפילו אמר לו לך חזק וקני [אינו קונה] עד שיכתוב. אבל לאחר שיכתוב בשטר קנה באותה חזקה למפרע. ויש אומרים דלא אמרינן עד שיכתוב את השטר אלא דוקא הקונה בכסף, אבל בחזקה קנייה אלימתא היא, הואיל והחזיקו בקרקע, ואפילו בלא דמים. וכל שכן בלא שטר אפילו במקום שכותבין את השטר. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. ויש קצת ראיה לזה, דהתם בקידושין (לזה) לא מחלקינן בפסקא [דבחזקה] בין נתן דמים ללא נתן דמים ובין במקום שכותבין למקום שאין כותבין, כדמפליגי בכסף ובשטר. ומקשינן מהא דאמרינן [להלן כ"ז ע"א] יפה כח חזקה מכח שניהם שאם מכר עשר שדות וכו'. אלמא אין יפוי כח בחזקה יותר מן הכסף אלא בזו בלבד. ודעת הרמב"ן ז"ל כסברא ראשונה, שכסף וחזקה שוין, ואין קונין במקום שכותבין את השטר עד שיכתבו. והקונה בחזקה אם אמר לו המוכר לך חזק וקני, והלך הלוקח והחזיק בקרקע, ולא עייל ונפיק אזוזי, קנה הלוקח בחזקה זו בלא דמים. והטעם דכיון דאחזקיה בארעיה ולא עייל ונפיק אזוזי ש"מ דסמכא דעתיה וגמר ואקני. דאי לא, לא הוה שביק [ליה] למיעל בארעיה. ודין הקונה קרקע ונמצא שאינה שלו כתבתי בדרך הראשון בשער העשירי.
והמוכר שדהו בקנין, אפילו לא נתן הדמים קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו דמשעת קנין קנה. וכדאמרינן [ב"מ י"ג ע"א] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעביד נפשיה. וכתב רש"י ז"ל בין ילוה בין לא ילוה. וכן דעת רבינו ז"ל. וכ"כ ר"ם ז"ל בפ"ה דקנין הקרקעות והעבדים והמטלטלין והבהמות, כל אחד מהם נקנה בחליפין. והוא הנקרא קנין וכו'. ואע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן את הדמים. ואין אחד מהם יכול לחזור בו ע"כ. וכתב בעל העיטור בשם רבינו האיי ז"ל חזקה וקנין לא מהני היכא דעייל ונפיק אזוזי. ולקמן אכתוב בע"ה דעת רבינו ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
גרסינן בפרק הספינה [ע"ז ע"א], אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן, אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה. הא דאמרינן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דהואיל והחזיק המחזיק זכה. אבל לא יכתבו לו את השטר, כיון שעדיין לא הגיע השטר ליד בעל המתנה. והטעם מפני שאינו רוצה שיצאו עליו קול שטרות, שלא יזלזלו נכסיו. ועוד טעם אחר, דכל שטר שנעשה עליו לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו, בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב. דומיא דשטר מקנה. וכיון שכן, כל זמן שזה מונעם עד שלא נכתב אם כתבוהו אין לו דין שטר. ורש"י ז"ל [פירש] חוזר בשטר, אם אמר אין רצוני שתהא ראיה בידו. פירוש לפירושו, שהעדים שלוחיו של מקנה הם, הילכך אין להם לכתוב השטר אלא מדעתו. אבל אם חזר וביטל שליחותו שוב אינן רשאין לכותבו, ואפילו אי לא מהני ליה מידי (חזקתו) [חזרתו] בשטר, מ"מ כיון שביטל שליחותו אינם רשאים לכותבו. וכבר כתבתי זה באורך בדרך הראשון בשער התשיעי באות בי"ת.
גרסינן בפ"ק דקידושין [כ"ז ע"א], אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ואמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ובפרק המוכר את הבית [ס"ז ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן מכר לו חלסית ומצולה החזיק בחלסית קנה מצולה. ואמרינן פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו'. ואמרינן מהו דתימא התם, גבי שמואל, סדנא דארעא חד. כלומר חיבור אחד. אבל הכא, בהא דרב נחמן, דהאי תשמישתיה לחוד והאי תשמישתיה לחוד אימא לא קנה קמ"ל. וזה הדין במתנה ובשכירות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וקנה לזמן השכירות.
<h2>דף מט:</h2>
גרסינן בקדושין פ"ב, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י בעידנא דזבין לא אמר, אמר אביי הו"ל דברים שבלב [ודברים שבלב] אינן דברים. פירוש, קודם המכירה היה רגיל לומר כן כי בעבור לעלות לארץ ישראל היה מוכר, אבל בשעת מכירה לא גלה כלום. דודאי אם גלה בשעת מכירה "על דעת כן אני מוכר בעבור שאני עולה לארץ ישראל אני מוכר ואני צריך למעות", פשיטא [דהוי] גילוי גמור ולא הוי זביניה זביני. ואילו לא גלה ג"כ קודם המכירה ולא בשעת המכירה, פשיטא דליכא שום חששא. דאי לא תימא הכי כל המוכרים יכולים לומר כך היה בדעתי. אבל הכא משום שקודם המכירה היה יכול לומר. דברים שבלב אינן דברים. פירוש, אע"פ שהיה לנו להאמין שעל מנת כן מכוין, שהיה רגיל לומר כן מתחלה, אפילו הכי לא חיישינן. כי שמא חזר בו (ממתנתו) [מכונתו] ורוצה הוא למכור בלי שום תנאי.
<h2>דף נ.</h2>
ותו התם, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י, סליק ולא אתדר ליה, איכא דאמרי אדעתא למיסק הוא והא סליק, והלכה כאיכא דאמרי. ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י, לסוף לא סליק, אמר רב אשי אי בעי סליק. פירוש, דוקא בשלא היה אלא גילוי הדעת בלבד, שאמר שדי מכורה לך לפי שדעתי לעלות לארץ ישראל. ולא התנה בפירוש על מנת שאעלה לארץ ישראל. לפיכך אנו אומרים הרי עדיין אתה יכול להשלים מה שמכרת השדה על דעת לעלות, ומכיון שאינך רוצה לעלות אין המקח בטל בכך. אבל אם התנה בפירוש על מנת שאעלה לארץ ישראל, אין כופין אותו לקיים תנאו כדי שלא יתבטל המקח, אלא אי בעי מקיים תנאיה ואי בעי לא מקיים. ואדרבה יכול לומר איני רוצה לקיים התנאי כדי שיתבטל המקח. ואמרינן אמר רב אשי אי בעי סליק ואיכא דאמרי אי בעי לא הוה סליק בתמיה. זו היא גירסת רש"י ז"ל. ואמרינן מאי בינייהו דאיתיליד אונסא, ללישנא קמא לא הדרי זביני דהכי קאמר אי בעי למיהדר ולהטריח בתר שיירתא הוה סלק. וללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי משמע וכי אם רוצה לא היה עולה, ומי מעכבו, שלא היה שם עיכוב, משמע הא אם יש צד עיכוב הדרי זביני ע"כ. ור"ם ז"ל בפרק י"א דקנין [כתב] דוקא [שפירש] בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני הרי הוא כמוכר על תנאי. לפיכך אם נמנע הדרך או שלא נסתייע לו לעלות הרי זה (מחזיק) [מחזיר] אותן הדמים וכו'. אבל אנן כי אמרינן כשהיה יכול לעלות. והיכא דזבן ולא איצטריכו [ליה] זוזי, כתבתיו למעלה בדרך הראשון בשער עשירי.
